כל מה שרצית לדעת על שתלי סיליקון והעזת לשאול

פורסם: 2.3.2021

Share on facebook
שתפ/י
Share on twitter
צייצ/י
Share on linkedin
LinkedIn

אחת השאלות שאני נשאל הכי הרבה היא "מתי אני צריכה להחליף את השתלים שלי?". הייתם מצפים שתהיה לזה תשובה פשוטה וחד-משמעית, אבל האמת היא מורכבת הרבה יותר. אז כתבתי את המאמר הזה כדי לענות על השאלה השכיחה הזאת באופן הבהיר, המפורט והמדעי ביותר שאני יכול. בגלל זה אחלק אותו לשני חלקים: בחלק הראשון אתמקד בשתלי הסיליקון, ובחלק השני ארחיב על ההחלפה.

פער הדורות

הגדלת החזה הראשונה עם שתלי סיליקון בוצעה בשנת 1962 ביוסטון, טקסס. טימי-ג'ין לינדסי הייתה בת 29, גרושה ואם לשישה ילדים, כשהתנדבה להיות המנותחת הראשונה. מאז חלפו 59 שנים וטימי-ג'ין עדיין איתנו, בת 89 כיום. כשהיא נשאלת, היא אומרת שמעולם לא הצטערה על הניתוח, שהיא הייתה ועודנה מאושרת מהתוצאה ומציינת שהשתלים שיפרו את ביטחונה העצמי ואת חייה באופן משמעותי.  מה שעוד יותר מפתיע הוא, שטימי-ג'ין מעולם לא החליפה את השתלים שלה ועודנה מסתובבת עם אותו זוג שתלים ראשון, שהוא האב-טיפוס של כל שתלי הסיליקון מאז! אגב, המינוח הרפואי המדויק בעברית הוא "משתל" ולא שתל, אך בגלל שהמילה שתל בהקשר זה נטועה כל כך עמוק בשפת העם, אמשיך להשתמש בה גם כאן.

הראשונה שעברה הגדלת חזה עם שתלי סיליקון, טימי-ג'ין לינדסי בגיל 80. עדיין עם שתלי הדור הראשון משנת 1962. (מתוך micirugiaya.com

מבחינה היסטורית, נהוג לחלק את התפתחות שתלי הסיליקון לדורות. השתלים הראשונים שפותחו בשנות השישים היו אם כן הדור הראשון. אלו היו שתלים בצורת טיפה, שהמעטפת שלהם הייתה עשויה מגומי סיליקון עבה, והמילוי מג'ל סיליקון נוקשה יחסית. כמו כן היה מחובר לחלקם האחורי טלאי עשוי דקרון, אותו נהגו לתפור לרקמות החזה כדי למנוע מהשתל לזוז. שתלים אלה היו עמידים אבל ממש לא נראו ולא הרגישו כמו שד טבעי.

לאור זאת, בשנות השבעים פותח הדור השני של השתלים. הם היו עגולים, בעלי מעטפת סיליקון דקה יותר, ג'ל סיליקון נוזלי וללא טלאי דקרון. שתלים אלו נראו נהדר והרגישו נפלא, אבל סבלו משיעורים גבוהים של דלף וקרע, משום שהיו עדינים יותר ועמידים פחות. בשנות השמונים נמצאה טכנולוגיה לייצר מעטפת שעשויה ממספר שכבות דקות ואלסטיות של סיליקון, שתלים אלו היו רכים מצד אחד, אך חזקים מאוד מצד שני. שינוי משמעותי זה בישר למעשה את הדור השלישי של השתלים, שהפחיתו משמעותית את הסיכוי לקרע. בשנות התשעים הייתה עוד התקדמות טכנולוגית בשיטת הייצור של ג'ל הסיליקון, שבישרה את הדור הרביעי של השתלים. מג'ל נוזלי דמוי מים, שהיה מתפזר ודולף אם השתל היה נקרע, לג'ל סמיך יותר בעל מרקם של "סוכריות דובוני גומי" הנקרא ג'ל מלוכד (cohesive). אנחנו נמצאים כיום בתוך הדור החמישי של השתלים שהחל בשנות האלפיים. בדור זה כל הפיתוחים מהדורות הקודמים שוכללו ונוצרו תת סוגים של שתלים הניתנים לסיווג לפי  מספר תכונות.

  1. יצרן
  2. צורה
  3. פרופיל
  4. נפח
  5. תכונות המעטפת
  6. מילוי

סוגים שונים של שתלי סיליקון

עניין של מותג

כיום בארץ יש מספר יבואנים המייצגים חברות אמריקאיות ואירופאיות. כל החברות מעניקות תעודות אחריות לשתלים שלהן למקרים בהם מתגלה קרע. לרוב מדובר באחריות שמכסה רק את מחירו של שתל חדש ולא הוצאות נוספות כמו שכר מנתח ועלות חדר הניתוח, אולם יש כמה חברות שמכסות גם הוצאות אלו בתוכנית הבסיסית שלהן או תמורת תשלום נוסף. כמו כן יש חברות שמעניקות אחריות גם למקרים אחרים שיצריכו החלפה כמו התקשות קופסית למשל. בחלק מהמקרים האחריות היא מול היבואן ולא מול החברה, ויש לכך יתרונות וחסרונות. מצד אחד יש "אבא ואמא" מקומיים שניתן להתנהל מולם בעברית, ומצד שני יבואנים לעיתים קורסים כלכלית או מחליפים את החברה שהם מייבאים ואז נשארים לבד במערכה. כך או כך בשורה התחתונה – כדאי לעשות שיעורי בית ולבדוק את תנאי האחריות השונים של היצרנים והיבואנים.

מבחינת חברות אמריקאיות, החברה הוותיקה בתחום היא חברת מנטור (Mentor), שלה נתח השוק הגדול ביותר בארץ. היא נוסדה בשנת 1969 במינסוטה, ארה"ב, ויש לה מספר מפעלי ייצור ברחבי העולם. השתלים שלה שמגיעים לארץ מיוצרים דווקא באירופה – בעיקר בהולנד ואירלנד. חברת מנטור שייכת כיום לתאגיד התרופות והקוסמטיקה ג'ונסון אנד ג'ונסון, והיבואן היא חברת א.מ.י טכנולוגיות. חברה אמריקאית נוספת היא אלרגן (Allergan) שגם היא כיום שייכת לקונצרן תרופות ענק בשם אבווי (Abbvie). אלרגן הייתה שחקן משמעותי בשוק הישראלי, עד שלפני כשנתיים השתלים שלה בעלי המעטפת המחוספסת הוצאו משימוש בגלל סיבות שאפרט בהמשך, והיא איבדה גובה. לאלרגן יש נציגות בישראל, שהיא מטבע הדברים היבואנית. החברה האמריקאית השלישית שמיוצגת בארץ היא חברה מקוסטה-ריקה בשם Establishment Labs הידועה יותר תחת שם השתלים שהיא מייצרת – מוטיבה (Motiva). מדובר בחברה צעירה יחסית, שנכנסה לשוק רק ב- 2010, אבל היא מאופיינת בחשיבה יצירתית ומספר טכנולוגיות ייחודיות רק לה. היבואן היא חברת נובו-גולד.

מיוצגות בארץ גם שתי חברות אירופאיות. הגדולה היא חברת פוליטק (Polytech) הגרמנית, שהחלה לייצר שתלים כבר בשנת 1987, וגם היום הייצור מתבצע רק בגרמניה. לפוליטק יש נציגות בישראל. החברה השנייה היא חברת נגור (Nagor) הסקוטית, שהוקמה בשנת 1979 ומיובאת לארץ על ידי 2mermed. חברות אירופאיות אחרות כמו סבין (Sebbin) ויורוסיליקון (Eurosilicone) היו מיוצגות בעבר על ידי יבואנים בארץ, אך אין להן כיום נציג רשמי. כמוהן גם חברת סילימד (Silimed) הברזילאית.

שתל אנטומי ושתל עגול

צורה לך

לכל החברות המייצרות שתלים יש שתי אפשרויות של צורת שתל – עגול או אנטומי, שהוא למעשה שתל בצורת טיפה או אגס. הסיבה לכך ששתי הצורות קיימות היא לדעתי סיבה היסטורית וקשורה לסקירה שנתתי בתחילת המאמר. שד הוא איבר רך ונייד שצורתו משתנה בהתאם לגנטיקה, גיל ותנוחת הגוף. כשאישה ממוצעת עומדת, כוח המשיכה פועל על השד, כך שכשישים אחוז מהמסה שלו נמצא מתחת לפיטמה ורק ארבעים אחוז מעליה. במצב זה, הוא אכן נראה דמוי טיפה. לעומת זאת, אצל אותה אישה בשכיבה או בחזייה פיזור השד יהפוך להיות אחיד יותר והוא ייראה ככדור. יש נשים שצפיפות השד שלהן גבוהה ולכן הוא יישאר עגול מאוד גם בעמידה וללא תמיכה, בעוד ששדיים קטנים של נשים עם רקמת שד דלילה ייראו עגולים רק בחזיית פוש-אפ. לכן השאלה אם שד נורמלי הוא עגול או דמוי טיפה איננה נכונה, כי הוא יכול להיות גם וגם! זאת הסיבה שהדור הראשון של השתלים היה "אנטומי" אבל הדורות הבאים אחריו היו עגולים. מעצבי השתלים והפלסטיקאים פשוט לא יכלו להחליט איזו צורה עדיפה. בדור הנוכחי המבחר הוא המלך, ולכן חברות השתלים פשוט מייצרות את שתי הגרסאות ונותנות לנו הרופאים לשבור את הראש ולהתווכח מה "נכון יותר" או מה "מתאים יותר". כולן אגב מתמחרות את השתל האנטומי כיקר יותר לעומת אחיו העגול.

אז כמו כל וויכוח אידיאולוגי, אין תשובה נכונה. אם נלך על פי דעת הרוב הרי שעדיף שתל עגול, מהסיבה הפשוטה שבחלק הארי מהגדלות החזה בעולם נעשה שימוש בשתלים עגולים. אין כמעט פלסטיקאים המשתמשים אך ורק בשתלים אנטומים, ויש מעט יחסית של כאלו המשתמשים בשתלים עגולים בלבד. הרוב משתמש גם וגם לפי ראות עיניו, וכאמור בדרך כלל בשתלים עגולים. לכל פלסטיקאי יש "אני מאמין" לגבי ההתוויות הנכונות לכל סוג של שתל, וגם פה יש שני מחנות עם ויכוח קולני ביניהם. יש את אלו הטוענים ששתל עגול יגרום למראה שד כדורי, ובעיקר למלאות בקוטב העליון, ואילו שתל אנטומי יקנה לשד מראה "טבעי" יותר ופחות "סיליקוני". לעומתם, יש את אלו (וגילוי נאות, אני ביניהם) הגורסים שלא צורת השתל היא זאת המכתיבה את צורת השד, אלא דווקא הטכניקה הניתוחית ומיקום הכיס אליו מוחדר השתל. אם לנסות לפשט את חילוקי הדעות, אני אמשיל את הגוף לצנצנת אליה מוכנס שתל הסיליקון. הקבוצה הראשונה מאמינה שהצנצנת תקבל את צורת השתל, בעוד שהקבוצה השנייה מאמינה שהשתל יקבל את צורת הצנצנת…

"האמונה הרווחת בציבור היא כזאת, ששתל עגול יביא למראה כדורי ושתל אנטומי למראה טבעי. וזוהי לעניות דעתי אמונה מוטעית מאוד… מה שגורם לשד להיראות כדורי או שטוח זה מיקום השתל והטכניקה הניתוחית."

היות ואני יכול לדבר רק בשם עצמי, אסביר את קו המחשבה שלי בדיון הזה. כשבאה אליי אישה לייעוץ לפני הגדלת חזה, אני שואל אותה איזה מראה היא רוצה בקוטב העליון של השדיים שלה כשהיא תעמוד ללא חזייה – עגול או שטוח. אני גם מראה תמונות שיבהירו לה את הכוונה שלי – נשים שניתחתי עם מראה שדיים "סיליקוני" או "טבעי" בשפת העם (וכבר ציינתי ששד טבעי יכול להיות עגול, כך ש"טבעי" הוא ממש לא מונח נכון מבחינה רפואית, אבל אשתמש בו כאן כי הוא מושג בשימוש נפוץ).

לא משנה מה היא תאמר שהיא מעדיפה, אני בכל מקרה אמליץ לה על שתל עגול! זאת הרבה פעמים הפתעה לאלו שרוצות מראה שטוח בקוטב השד העליון, כי האמונה הרווחת בציבור היא כזאת, ששתל עגול יביא למראה כדורי ושתל אנטומי למראה טבעי. וזוהי לעניות דעתי אמונה מוטעית מאוד. כמו שציינתי, אני מאלו המאמינים שמה שגורם לשד להיראות כדורי או שטוח זה מיקום השתל והטכניקה הניתוחית. לדוגמה, אם אכניס שתל עגול למיקום נמוך יחסית על בית החזה, כך שהוא יהיה מתחת לשריר בחלקו העליון, ומתחת לרקמת השד בחלקו התחתון (מיקום שנקרא מישור כפול – (Dual Plane, אזי השריר ילחץ עליו מלמעלה כמו גומייה ויגרום להשטחה שלו בקוטב העליון וכך נקבל שד "טבעי" יותר. לעומת זאת, אם אמקם את השתל העגול גבוה על בית החזה על ידי יצירת כיס מדויק מאוד שלא יאפשר לו לזוז למטה, אוכל להשיג מראה "סיליקוני" עבור אלו המעוניינות בכך. אלו רק דוגמאות לנקיטות כירורגיות שאני יכול לבצע בניתוח כדי להשיג מראה מסוים, ויש עוד אפשרויות רבות שלא אתעכב עליהן כי המסר ברור – אני יכול באמצעות מיקום הכיס שאני יוצר עבור השתל להכתיב לשתל את מראה השד, ולא לתת לצורת השתל להכתיב לי את התוצאה.

ואם אני יכול לעשות את כל זה עם שתל עגול, אז למה שלא אעשה את זה גם עם שתל אנטומי אם זה לא כל כך משנה? יש שלוש סיבות טובות בעיניי מדוע שתל עגול עדיף על שתל אנטומי:

  1. שתל אנטומי מגיע תמיד רק עם מעטפת מחוספסת. זה מגביל את האפשרויות שלי ובהמשך אסביר מדוע יש צורך לעיתים להשתמש גם במעטפת חלקה.
  2. שתל עלול להסתובב ובגלל ששתל אנטומי הוא לא סימטרי זה עלול לגרום לעיוות של השד.
  3. שתל אנטומי יקר יותר משתל עגול.

למרות כל זאת, יש פעמים שהשתמשתי ואמשיך להשתמש בשתל אנטומי. למשל בשחזורי שד לאחר סרטן, כשכל רקמת השד נכרתת כולל זנב השד לכיוון בית השחי. או כשצורת השד מעוותת מסיבה כלשהי כמו צלקת. או כאשר אני נתקל בשדיים צינוריים (טובולרים) מסוג מסוים, בהם דווקא הקוטב העליון של השד התפתח ואילו הקוטב התחתון לא.

שתי נשים לאחר הגדלת חזה עם שתלים עגולים. הימנית במראה "סיליקוני" והשמאלית במראה "טבעי" על פי בקשתן.

על נפח ופרופיל

כל היצרנים מספקים טווח רחב של שתלים בנפחים שונים. נהוג לציין את הנפח בסנטימטר מעוקב (סמ"ק), כשלרוב השתלים "על המדף" מגיעים בנפחים שבין 180 סמ"ק ל- 600 סמ"ק ובקפיצות של 20, 25, 30, 40 או 50 סמ"ק בהתאם לחברה היצרנית. אבל כל אלו הם רק מספרים וניתן להזמין מחברות שונות גדלים לא סטנדרטים (למשל שתל בנפח ליטר…) או אפילו שתל מותאם אישית בכל נפח רצוי.

ניקח לשם הדוגמה שתל עגול בנפח 200 סמ"ק. הוא יכול להיות רחב ופחוס עד כדי כך שייראה כמו פיתה, או לחילופין צר וגבוה עד שייראה כמו קרמבו. בשני המקרים הוא יכיל 200 סמ"ק של סיליקון, אבל הפרופיל שלו יהיה שונה. הפרופיל הוא היחס בין הגובה של השתל לרוחב שלו. במקרה של הפיתה הפרופיל הוא נמוך, ובמקרה של הקרמבו הפרופיל יהיה גבוה. הפרופיל קובע למעשה את דרגת ההזדקרות של השתל החוצה. למרבית היצרנים יהיו בין ארבע לחמש דרגות פרופיל לכל נפח, בסולם שייראה בערך כך: נמוך, בינוני, בינוני פלוס, גבוה וגבוה פלוס. ההחלטה שלי באיזה פרופיל לבחור תלויה ברצונה של האישה וגם בדרגת הנפילה של השדיים. למשל, אישה עם נפילה בדרגה ראשונה תהנה מפרופיל גבוה, שכן היא תקבל הרמה טובה יותר של הפטמה יחסית לקפל התת שדי. לעומתה, אישה ללא נפילה כלל, שלא מעוניינת כלל במראה פרובוקטיבי, תתאים לפרופיל בינוני.

לא כל אישה יכולה להתאים לכל נפח ופרופיל. כעיקרון, שני גורמים משמעותיים מכתיבים עבורי את ההחלטה על נפח השתל: מה שהאישה מבקשת, ורוחב השד שלה. רוחב השד נמדד כקו ישר במיקום בו השד הוא הרחב ביותר, מקמר השד החיצוני בבית השחי ועד לקמר השד הפנימי במרכז החזה. אם רוחב השד אצל אישה מסוימת הוא 14 ס"מ, לא יעלה על הדעת להכניס לה שתל שרוחבו 20 ס"מ. במקרה הזוי זה השתל מצד ימין יתחבר במרכז לשתל שבצד שמאל, ובצדדים השתלים יפריעו לתנועת הזרועות. יתרה מכך, במקום שהשד שלה יכסה על השתל, השתל הרחב הזה ידחוף את השד שלה קדימה וזה ייראה כמו דובדבן על כדור גלידה… אפילו שתל ברוחב 14 ס"מ לא כדאי להכניס לאותה אישה, שכן צריך להשאיר כ- 2 ס"מ לרקמת שד שתכסה את השתל בצורה מספקת. שתל שאינו מכוסה כראוי יורגש מאוד בכל מגע, וכשיתקפל עם תנועות הגוף (שזה דבר נורמלי לחלוטין) הקיפולים ייראו מבעד לעור, וזה פחות נורמלי. לכן, אישה שרוחב השד שלה הוא 14 ס"מ תוכל להתחדש בשתל שרוחבו המירבי יהיה 12 ס"מ. לפי הרוחב הזה אוכל להתאים לה שתל מתאים, מבחינת נפח ופרופיל, בהתאם למראה אותו היא מבקשת.

ככל שפרופיל השתל גבוה יותר, כך עולה דרגת הזדקרות השד

מעטפת נפץ

המעטפת המודרנית של כל השתלים עשויה משכבות דקות וגמישות של סיליקון, המונעות דליפה של חומרים מתוך השתל. עם זאת יש שוני בין היצרנים בפני השטח החיצוניים של המעטפת. שתל הסיליקון, כמו כל גוף זר, מעורר את הגוף לייצור קופסית (קפסולה) סביבו, שהיא בעצם יריעה צלקתית. זהו תהליך טבעי ונורמלי, והקופסית אצל רוב הנשים תהיה דקה ורכה. עם זאת, במיעוט המקרים הקופסית הופכת עבה ומכווצת ויכולה אף לגרום לכאב ולשינוי בצורת השד. במקרים אלה של התכווצות קופסית משמעותית יהיה פעמים רבות צורך בניתוח חוזר לכריתת הקופסית והחלפת השתל.

בשתלים עם מעטפת חלקה השתל יהיה חופשי להסתובב בתוך הקופסית כאוות נפשו. בשתלים עגולים זאת לא בעיה גדולה, אבל כמו שציינתי קודם, כששתל אנטומי מסתובב זה עלול לעוות את צורת השד. כדי למנוע זאת פותחו במרוצת הדורות שתלים אנטומים עם חספוס בצד החיצוני של המעטפת. באופן זה הקופסית גדלה לתוך החספוס ומקבעת את השתל במקומו. עם הזמן שמו לב ששתלים מחוספסים מפחיתים את הסיכון להיווצרות של התכווצות קופסית, ולכן כל חברות השתלים החלו לייצר גם שתלים עגולים מחוספסים, שהפכו חיש מהר לבחירת ברירת המחדל של רוב הפלסטיקאים בעולם.

לכל חברה יש פטנט אחר ליצירה של חספוס על המעטפת. כשבאופן גורף ניתן להבחין בארבעה סוגים:

  1. ננו – ציפוי המעטפת בחלקיקים שגודלם מיליארדית המטר. זהו החספוס הקל ביותר ומאפיין את השתלים של חברת מוטיבה.
  2. עדין – יצירת חורים שגודלם עשרות מיליונית המטר במעטפת הסיליקון. חספוס זה אופייני לשתלים של החברות מנטור ופוליטק.
  3. גס – שימוש בגבישי מלח המצופים סיליקון ואז מומסים. כך נוצרים בליטות ושקעים בקוטר של מאות מיליונית המטר. אופייני לשתלים של חברת אלרגן.
  4. פוליאוריתן – שימוש בספוג עשוי פוליאוריתן המוצמד למעטפת. לחברת פוליטק יש שתלים כאלו. בשוק האמריקאי אסור להשתמש בהם בגלל מחקרים שמצאו שתוצרי הפירוק של פוליאוריתן עלולים להיות מסרטנים בבעלי חיים. אין עדות שחומרים אלה גורמים לסרטן אצל בני-אדם ולכן הם מותרים לשימוש בשאר העולם כולל בישראל.

בשנת 1997 תואר לראשונה בארצות-הברית סרטן של תאי דם לבנים בשם לימפומה, שהתפתח בקופסית שנוצרה סביב שתל מחוספס. לימפומה זאת זכתה לשם לימפומה אנאפלאסטית של תאים גדולים הקשורה לשתלי שד (BI-ALCL). מאז הופיעו עוד מספר מקרים, ובסך הכל עד היום תוארו כמה מאות חולות כאלו בכל העולם.  לאור מיעוט המקרים קשה לקבוע חד משמעית מהי שכיחות התופעה, אך המחקרים העדכניים ביותר מצביעים על שכיחות שנעה בין 0.35 ועד ל-11 (המחמיר ביותר) מקרים למיליון. הרוב המוחלט של מקרי הלימפומה הללו התפתחו בנשים להן היו שתלים עם חספוס גס, בעיקר של חברת אלרגן. לכן, ארצות רבות כולל ישראל הוציאו שתלים אלה משימוש בשנת 2019. הגורם למחלה לא ידוע ויש שתי תאוריות מרכזיות. האחת משערת שהחספוס גורם לשפשוף מתמיד של הקופסית וכתוצאה מכך לדלקת כרונית, ההופכת אצל חלק מזערי מהנשים ללימפומה. התיאוריה השנייה גורסת שחיידקים המצליחים להגיע אל הקופסית דרך מחזור הדם (למשל בעקבות טיפול שיניים או דלקת בדרכי השתן), יכולים למצוא מסתור ממערכת החיסון בתוך החספוס, וכך לגרום לדלקת כרונית ובהמשך ללימפומה.

אם כך, מצד אחד שתלים מחוספסים מפחיתים את הסיכון להתכווצות קופסית וכך עוזרים למנוע ניתוח חוזר ואת הסיבוכים שעלולים להיות בעקבותיו, אך מצד שני מעלים סיכון ללימפומה נדירה. אז באיזה שתל "נכון" להשתמש? התשובה היא שאין פה נכון ולא נכון. כמו כל החלטה רפואית, אין פה באמת בחירה חד משמעית בין שחור ללבן, אלא מציאת הגוון האפור המתאים לאותה מנותחת. כל פלסטיקאי עושה את ההחלטות שלו. אני למשל אכניס בדרך כלל שתלים חלקים כשאני ממקם את השתל מתחת לשריר, כי במנח זה הסיכון להתכווצות קופסית הוא מזערי. לעומת זאת, אם אני שם את השתל מעל לשריר אבחר בשתל עם חספוס עדין, כדי לנסות לאזן כמה שניתן בין הסיכונים השונים.

מימין שתל בעל מעטפת חלקה ומשמאל שתל בעל מעטפת מחוספסת

ממולאים

כל השתלים המשמשים להגדלת חזה עשויים ממעטפת סיליקון, אך המילוי הפנימי משתנה בין שתי אפשרויות – ג'ל סיליקון או מי מלח (סליין). שתלים ממולאים במי מלח פופולריים בעיקר בארצות הברית מסיבות היסטוריות. רשות המזון והתרופות האמריקאית (FDA) אסרה בשנת 1992 על שימוש בשתלים ממולאים בסיליקון להגדלות חזה בארה"ב, כדי לבצע מחקר מקיף על בטיחותם. רק בשנת 2006, כשנאספו מספיק עדויות משכנעות שהשתלים בטוחים לשימוש, הוסר האיסור ושתלים ממולאים בסיליקון שוב הפכו לבחירה של רוב הפלסטיקאים האמריקאים. בארבע עשר השנים הללו התבצעו מטבע הדברים בארצות הברית רק הגדלות עם שתלים ממולאים במי מלח, ומכאן השימוש הנרחב שלהם שם עד היום. בשאר העולם כולל ישראל שתלים ממולאים במי מלח הם אנקדוטה, וזאת משום שהם פשוט לא מרגישים כמו שד אמיתי. שתל ממולא ג'ל סיליקון לעומת זאת, יכול להיות בכל סמיכות רצויה – רך או מוצק, גמיש או נוזלי, ולכן כל חברה מייצרת מספר סוגים של ג'ל כדי להתאים למרקמים שונים של רקמת שד.

לחברת מנטור, למשל, יש 3 דרגות מוצקות של ג'ל, מה שמאפשר לכל אחת למצוא את השתל שמרגיש עבורה הכי מתאים. לחברת מוטיבה יש שתלים בעלי דרגת סמיכות אחת, ושתלים המכונים "ארגונומים" בהם הג'ל מתנהג בצורה מעניינת – הוא זורם בתוך השתל לפי כוח הכבידה וכך למעשה מתנהג כמו שתל אנטומי, למרות שהוא עגול. לחברת פוליטק יש שתלים ברמת צמיגות אחת, אבל הם מייצרים גם שתלים בשם בי-לייט (B light) שהם פרי פיתוח ישראלי, וג'ל הסיליקון שלהם מעורבב עם גז כך שהם קלים יותר ב- 30% משתלי סיליקון אחרים באותו נפח. המצאה זאת מאפשרת למי שחפצה בנפח שתלים משמעותי, לקבל את מבוקשה בלי להעמיס על עצמה משקל רב.

 

לסיכום, סקרתי כאן באריכות את ההיסטוריה של שתלים להגדלת חזה. כתבתי בהרחבה על המאפיינים השונים של השתל וכיצד הם משפיעים על הבחירה שלי בשתל מסוים עבור מטופלת ספציפית. המידע הזה יסייע לי לענות במאמר הבא על השאלה שפתחה את כל הדיון הזה – "מתי צריך להחליף שתלים?".